גיל מצווה לבנים הינו 13 לבנות הינו 12..אז למה חוגגים בת מצווה או בר מצווה? מילדות – לבגרות!
אין אדם, ואין יהודי, ללא עבר. מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות.
האם עברם של ילד או של ילדה ביום ה"בר-מצווה", או ה"בת-מצווה",
הוא בסך הכל אותן שנים מעטות שמאז יום לידתם ועד ליום זה? ודאי שלא !
חייו של האדם אינם מתחילים ממנו, אלא מהוריו, ואילו חיי הוריו גם
הם נעוצים בחיי הוריהם הם – חיי הסבא והסבתא. ואף חיי הורי ההורים אינם הראשית.
עברו של כל אדם נעוץ עמוק ורחוק במורשת של דורות רבים, וככל שעולה בידי האדם להיות המשך למורשת העבר, כן יודע הוא כיצד לרקום את החיים שלפניו ולבנות את עתידו. רק מי שיורש מהדורות שקדמו לו ערכים ועיקרים, תרבות וחוויות, יודע לארוג את מסילת חייו הוא. ואף להנחיל מורשת-חיים לבאים אחריו. כל אחד ואחת מאיתנו הוא חוליה בשרשרת ארוכה-ארוכה. חלילה לנו לנתק שרשרת זו. חובה עלינו לרתקה.
הדברים אמורים במיוחד לגבי רצוננו וחובתנו להיות יהודים. רק אם לא נתנתק משורשי היהדות נוסיף להיות ענפים רעננים על עצה העתיק עתיר השורשים של היהדות. אם נדע מאין באנו, נדע אף לאן אנו הולכים.
ואכן, מנהג יפה נהגו בשנים האחרונות ילדים רבים, סמוך ליום ה"בר-מצווה" או ה"בת-מצווה", עוסקים הם בעריכת "אילן המשפחה" שלהם ורושמים – בתבנית עץ ענף – את מוצאם הן מצד האב והן מצד האם, בהתחקותם על הסבים והסבתות ומוצאיהם הם, המקומות שבהם נולדו, והסביבה שבה חיו.
בעצם עריכת אילן משפחה כזה מקיימים הבן והבת מצווה, הלא היא מצוות "כבד את אביך ואת אמך".
אבל אין די בכך; מצווה אחרת, שיש לאחוז בה, ושבכוחה להביא עימה שפע של מצוות נוספות, בבחינת "מצווה גוררת מצווה", היא מצוות לימוד היהדות. חובה על כל בן ועל כל בת, לעשות את דבר היותם בני- מצווה – מטרה להעשרת ידיעותיהם ביהדות, המורשת הרוחנית הגדולה של עם ישראל.
כל ילד וכל ילדה מחויבים, עם הגיעם לגיל המצוות, לקבל על עצמם את האחריות ללמוד כמות ניכרת של מושגי-יסוד ביהדות מושגים אלה כמו "משנה" ו"גמרא" "תנאים", "אמוראים", וכדומה) צריכים מעתה להיות שגורים על פיהם. עליהם לדעת את מובנם המדויק, מתוך הנחה, כי ברבות הימים יידעו גם מעט או הרבה מתוכנם של ספרי היסוד ביהדות. כל ילד וכל ילדה צריכים לדעת היטב את המבנה של הלוח העברי, על התאריכים השונים הכלולים בו: ימי חג וימי אבל, ימי שמחה וימי צום.
ככל שנרבה לדעת את היהדות ויתהדקו קשרינו עם העבר, כך תואר דרכנו בהווה. אם נדע את יצירות הרוח הכבירות שיצרה היהדות לאורך שנות קיומה – נהיה גאים ומאושרים על היותנו בני העם היהודי ונשמח לחיות כיהודים.
ידיעת העבר של עם ישראל היא לגבינו גם חובה וגם זכות. אנו אוהבים לכנות עצמנו "עם התנ"ך", "עם הספר", ויש בינינו האומרים "אתה בחרתנו מכל העמים".
אבל כיצד נדע, כי אכן אין אלו סתם מלים ריקות, אם לא נוסיף דעת בתוכם של הדברים, בתוכנם של הספרים. עולמה של היהדות – עולם עשיר וקסום הוא, אך יש אשר אי- הידיעה מהווה חיץ בינינו לבין עולם מופלא זה. ביום חג ה"בר-מצווה" או ה"בת-מצווה" שלנו, אנו כאילו מובאים אל פתחו של שער הכניסה לעולם היהדות.
("שיחה שניה" מתוך בר-מצווה הרב שמואל אבידור הכהן)